<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה י"ד</h1>
<h2>דף יד:</h2>
ת"ש לאכילת פירות וכו'. פי' אכילת פירות נמי שבח קרי.
<h2>דף טז.</h2>
יהבה ניהליה במתנה פליגו בה רב אחא ורבינא וכו'. פי' וקי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רבינא לקולא והלכתא כוותיה, וכן הכא, הילכך גבי מאן דתפיס ולא מפקי' מיניה, וכן היא שיטת רבי' משה (בפ"ב) [בפ"ט] מה' גזילה.
שלחוה לקמיה דר' אבא בר זוטרא וכו'. המורה מפ' שלחוה לההיא תיובתא דרב ששת דאותיב אדרב ונדחק בפתרון זה אינה צריכה לפנים. ונ"ל דשלחוה לקמי' דר' אבא על הבעיא דחזר ולקחה מבעלי' הראשוני', האי ששלחו לפני' בעיא זו, השיב להם זו אינה צריכה לפנים (ולפני לפנים דלא דמיא) דאין ראוי לשאול דבר זה, דדמיא למה שאורש מאבא מכור לך, וא"ל רבא צריכה לפנים ולפני... כרבנן... אפי' בשדה זו נמי קנה.
<h2>דף טז:</h2>
אמ' רב עמרם [אף אנן נמי תנינא כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר וכו'. כתב מז"ה] במהדורא קמא ורב עמרם כאביי ס"ל דאמ' עידיו בחיתומיו זכין לו, [דאי לא] ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, ונ"ל דאין צורך לכל זה דאפי' אי [סבירא ליה כרב אסי] לא חיישי' להכי, וכיון דכת' ביה הנפק וקים לן בהאי שטרא ביד מלוה הוא, ה"ל דכל שטרא דנפיק מתותי ידי מלוה דלא חיישינן ביה דילמ' כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, ולית ליה לרב עמרם מאי דאמר' לעיל [י"ג ע"א] כיון דנפל איתרע ליה. מיהו אע"ג דכתי' ביה הנפק וקים לן דהאי שטרא ביד מלוה הוא ובחזקת כשרות הוה, איכא למיחש דילמ' פרעיה, אלא משום דלפרעון לא חיישינן.
(ראיה) מתני' בשטר חלטאתה ואדרכתא. כת' מז"ה במהדורא ג' דלא [גרסינן] אדרכתא, דשטרי אדרכתא בני פרעון נינהו, ונ"ל דאין צורך לשבש הגיר' דשטרי אדרכתא נמי מחזיקי' השדה ביד המלוה הואיל וברשות ב"ד הוא מחזיק בה, וכדאמרי' בפ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"ב] דאחא בר חמא אניש אלמה הוה ואי הוה נפיל אדרכתא לידיה תו לא הוה איפשר לאפוקי מיניה, וכיון שהוא מחזיק בשדה ע"י שטר אדרכתא, מדינא הוא דבעי למכתב עליה שטר' אחרינא בין בשטרי אדרכתא בין בשטרי חלטאתאה, ולקמ' בפ' המפקיד פי' מז"ה בפסקיו דלפעמי' קורא התלמוד שטר השומא נמי אדרכתא.
איבעי ליה למקרעי' לשטרי' א"נ איבעי ליה למכת' וכו'. מז"ה כתב במהדור' קמ' דלג"ר א"נ ומפ' דכלה חדא מילתא היא דלא סגי בקריעת שטר בלבד אלא צריך לכתוב עליו נמי שטר אחר, ואם כדברי מז"ה מה לו לומ' איבעי ליה למקרעיה לשטריה, לא היה צ"ל אלא איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא בלבד, דמה אנו צריכין לקריעת שטר כיון דכת' עלה שטר' אחרינא, לא איכפת לן בין יקרע בין לא יקרע, אלא ודאי תרי מילי נינהו ולפי' כת' בספרי' א"נ דאיבעי ליה למקרעי' לשטרי', א"נ למכתב שטרא אחרינא, דאו האי או האי בעי, מיהו לא דמי קריעת שטרי חליטתה ואדרכת' לקריעת שטר' חוב, דבקריעת שטר חוב לא קפיד כולי האי דכיון שהוא פורע חובו הוא פטור ממנו, ומאמינו שיקרע לו השטר ולא יתבענו פעם אחרת בשט' זה, אבל שטרי חליטאתה ואדרכתא כיון שהוא מחזיק בהם בשדהו צריך לקרעם על כל פנים, ואדרבה היה צריך מן הדין שיכתו' לו שטר אחר, דכיון שהוא מחזיק בקרקע ע"פ ב"ד לא היה די בקריעת השטר בלבד, אלא היה צריך שיכתוב לו שטר אחר, אלא משום דאמור רבנן דתהדר משום ועשית הישר והטוב, ה"ה דסגי ליה נמי בקריעת השטר, אבל אין ראוי להאמינו ע"י קריעת שטר זה, דקריעת שטר זה אצלו כמו שטר זביני וע"י שטר הקרוע הזה הוא חוזר ומחזיק בשדהו, ואם יבא חברו להחזיק מפני שהוחזק בו ע"י ב"ד, זה מראה לו השטר הקרוע ואי' מניחו להחזיק.
אמר ר' אבהו אמ' ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכו'. פי' יש להעמיד דב' ר' יוחנן אפי' כשהיה מודה, דחיישינן... חיישינן לפרעון, ...הלכך אע"ג דהוחזק כפרן נמי חיישינן דילמא.0...
<h2>דף לב.</h2>
מצאה ברפת אי' חייב להחזירה, א"ר יצחק והוא שעומדת בתוך התחום, מכלל דבר"ה אפי' תוך התחום נמי חייב. איכא דמתני אסיפא בר"ה חייב בה, א"ר יצחק שעומדת חוץ לתחום, מכלל דברפת אפי' עומדת חוץ לתחום אי' חייב בה. כך גורס המורה. ומז"ה הביא בפסקיו הלשון הא' ולא הלשון האחרון, וכמדומה אני שגגה היתה לו, דקי"ל בכל מקום דלשון אחרון עיקר.
<h2>דף מב:</h2>
משתבע איהו דהנהו זוזי אשלימנהו לאימיה וכו'. כת' מז"ה במהדור' ב' ובפסקיו וה"ה דצריכא לישבע דלא אמ' לה שהן פקדון, דאלו אמ' לה שהן פקדון הרי פשעה בשמירתן, ורבי' שמשו' כת' דלא מחייבא לישבע דלא אמ' לה דלאו דידיה נינהו דמי יזקיקנה לידי שבועה זו, אי' המפקי' יכול לטעון אלא שמא אמ' לה, והיא טוענת ודאי שלא אמ' לה, וזה אי' נ"ל דהא קי"ל [ו' ע"א] ג' שבועות משביעי' אותו א' שאינה ברשותו, וא' שלא פשע בה וא' שלא שלח בה יד והמפקי' ודאי מסופק על כל זה שאי' יודע לטעון אלא תן לי פקדוני, והשומר הב' נמי צריך לישבע כל אלו השבועות, וה"נ צריכא האם לישבע שלא פשעה בהם, ואם ידעה שהן פקדו' ודאי פשיעה היא אצלה, לפי' כשנשבעה דאותיבתינהו בקרטיליתא צריכא לישבע נמי שלא ידעה שהן פקדון דהיינו שלא פשעה, ודב' מז"ה ודאי עיקר. ושבועת שליחות יד לא שייכא הכא, כיון (שאי') [שהם] נשבעי' שהצניעום הרי לא שלחו בהם יד, דאפי' אם נשתמשו בהם והדר הצניעום כיון דאהדרינהו לדוכתייהו נפטרו עליהן בהשבתן.
ומשלם בקרא דמי בשר בזול. המורה פי' דרך פשרה היא, ומז"ה כת' במהדורא קמ' ובפסקיו דל"ג בזול, ונ"ל דגרסי' בזול, ומן דינא הוא נמי דאי' משלם אלא דמי בשר בזול, דכיון דלא הוו ליה ככי ושיני לא איפש' לשהוייה עד יום השוק ולמכור בשר בשוק, אלא צריך לשוחטו לאלתר ולמכור הבשר בזול לפי שאין לו קונים עכשיו.
רב אשי אמ' בכיסי ומשלם. פי' הכישות של חבירו כשות יפות היו, אלא שהיו מעורבי' בו קוצים, והיה יכול לתקינו בקלות ולא תקינו, שלא היה מכיר בו ולא הצליח בשכר אלא כמו כשות גרוע שדמי' פחותי' שא"א בתיקון.
<h2>דף נה.</h2>
ולוי אמ' יש אונאה לפרוטות וכו'. פי' ולא פליג לוי אסתם מתני', אלא לוי ס"ל כהאי דלא תני תנא דמתני' האונאה בפרוט' משום דכבר תנא ליה גזל, ולוי דאיצטרי' למתנייה לאפוקי ממ"ד אין אונאה לפרוטו', ורבי' יצחק כתב ולוי אמ' יש אונאה לפרוטות ולית הלכת' כוותיה, ואי' נ"ל דבריו דהא אמרי' לקמן [נ"ו ע"ב] המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה, פשיטא מאי קמ"ל לאפוקי מרב כהנא דאמ' אין אונאה לפרוטות קמ"ל דיש אונאה לפרוטות, וכיון דההיא ברייתא אתיא לאפוקי מדרב כהנא ודאי אין הלכה כרב כהנא, ואי משום דאמ' רב כהנא זאת אומרת ודייק ממתני', לוי לא חש להאי דיוקא דהא לא תנא במתני' אונאה משום דתנא ליה גזל כדאמרי' גבי ישיבת הדיוט', ולוי תני לה במתניתיה ומאי דמשייר במתני' קא מפ' בברייתא, דבכה"ג אמרי' לעיל נמי בפירקי' גבי מי שהוטל עליו ידו על העליונה.
<h2>דף נה:</h2>
מותיב רב ששת מחללי' אותו וכו' עד ומי מחללי' כסף על נחשת והא תנן על מעשר שני וכו'. רבי' שמשון ז"ל מפ' כל זו השטה כמו שפי' מז"ה במהדו' קמ' דלא מותיב רב ששת מקולות שיש בדמאי מה שאי' בודאי, שזה דבר ידוע הוא שיש הרבה קולות (בבודאי) [בדמאי] מה שא"כ (בדמאי) [בודאי], ולא אמ' כאן שמואל הא מני ר"מ היא דאמ' עשו סייג לדבריהם כשל תורה אלא משום דעב' איסורא וקנסו בו כשל תורה, ורב ששת מותי' לה על מאי דאמ' ר"מ הוא דמחמרי' בדמאי של דבריהם טפי מרבנן, דהא הכא לגבי פדיון דמאי מקל ר"מ טפי מרבנן, ומשבש מז"ה כל מה שכתו' בספרים ומי מחללי' כסף על נחשת והתנן וכו' עד מדוחק אין שלא מדוחק לא, ורבי' שמשו' מישבו בדוחק מעט, שמביא ראיה מזו המשנה דלא תימ' שלא בדמאי בלבד היה מקל ר"מ קולא זו, אלא אף במעש' ודאי נמי, לפי' מקש' נמי מחללי' כסף על נחשת והלא לגבי מעשר ודאי אמרי' מדוחק אין שלא מדוחק לא וכ"ש שאי' מחללי' על הפירות אם אי' דעתו להעלות' בירושלים, וא"כ הכא לגבי דמאי היה מקל ר"מ בעבור שהוא (מברר) [איסור] דבריהם, דאלמ' באסור מדבריהם מקל ר"מ טפי מרבנן שמתי' לפדות הפירות חוץ מירושלים, והיאך אתה או' דבאסור של דבריהם מחמי' ר"מ טפי מרבנן, וכעניין זה פי' כל השטה והוא פתרון יפה.
<h2>דף נו:</h2>
אלא דאמ' איהו שדאי בה כדאיבעי לה וכו'. נ"ל דכל זה ביאור שמבאר התלמוד איזהו תקרא אונאה ואיזהו תקרא (אונאה) [טעות], דאי אמר שדאי בה שיתא ואשתכח דלא שדאי בה אלא ה' אין זו אונאה אלא טעות שהטעהו בדבר שבמדה ושבמני', אבל אי אמר שדאי בה כדאיבעי לה ואישתכח דלא שדא בה כדאיבעי לה זהו דרך אונאה ולא דרך טעות, שלא יקרא טעות אלא כשטעותו ניכר לכל כגון טעות דמדה ומשקל ומנין, אבל דבר שאי' נכר לכל אלא לבקיאי' אין זה טעות אלא כמו אונאה שאי' נכרת אלא לבקיאי' שמטעהו בשומא, מיהו היה יכול לפ' התלמו' נמי אונאה זו כשאר אונאו' שנתאנה בשומ' שמכר לו שוה ה' בו, אלא שהוצרך לבאר כאן כדפירישי'.
נשבעי' עליהן או אין נשבעי' עליהן וכו'. כגון שאו' לו מכרת(י) לי כל החיטי' הזרועות בשדה זו, והוא אומ' לא מכרתי אלא חציים, ואותם חציים נתקלקלו בפשיעתי דלא הוי הלך.
לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומ'. פי' דאי זרעינהו (קודם לעומר) [לאחר העומר] כיון שהעומ' התירן אינן נאסרי' אלא בהשרשה.
<h2>דף נז.</h2>
אונאה אין להם בטול מקח יש להם. הקש' מז"ה בפסקיו בשמעתי' דלקמ', דכיון דפחות מהונאה כל שהוא הויא מחילה, ויותר מאונאה כל שהוא הויא בטול מקח, מי יוכל לכוין השתות שלא ישנה לא פחות ולא יתר בכוון, ומפני קושיא הוצרך לפ' דכל שהוא אינו חשוב להכריע לא לבטול מקח ולא למחילה, אלא אם מכר לו בדינרי' משערי' בדינרי', שאם מכר לו שוה נ' דינרים בס' הוי הונאה, ואם היה דינר יתר הוי בטול מקח, ואם היה דינר חסר הויא מחילה, אבל חצי דינר אי' חשוב להכריע כמ"ש הכל בפסקיו, ונ"ל דאי' צורך לכל זה הדוחק, דאפי' ביותר פרוטה או בפחות פרוטה הוי בטול מקח או מחילה, מיהו כשבא התגר לשום החפץ דבר הנמכר בדמים יקרי' אי' מקפידי' בשומתו על דבר מועט, שהדבר הנמכר באלף זוז, זוז א' לא מעלה ולא מוריד, ואי' ראוי לומ' זה שוה זוז א' יתר או זוז א' פחות שאין דרך המוכרים והלוקחי' להקפי' על זוז א' בדבר הנמכר באלף, וגם אותם שבאי' לשום אי' מדקדקי' בשומתו כל כך, ובקפידא תליא מילתא כפי מה שבני אדם מקפידי' במקחם וכפי מה שדרך בני אדם לדקדק בשומתן.
במאי קאמפלגי בדשמואל קמפלגי דאמ' שמואל הקדש שוה מנה וכו'. פי' השתא בעי' למימ' דמ"ד צריך לעשות לו דמי' דבר תורה לית ליה דשמואל דאמ' חללו על ש"פ מחולל, אלא אי' מחולל כלל עד דישלים כל שומתו דבטול מקח יש להן, ומאי דתנן במתני' יצא לחולי' וצריך לעשות לו דמי' ה"נ קאמ' דצרי' להשלים שומתו אם ירצה שיהא מחולל ואם לא אי' מחולל, משו' דתני ברישא גבי קדשי מזבח לא אמ' כלום, תנא בסיפא גבי קדושת דמי' יצא לחולי', כלו', דבהמה בעלת מום יכול לחללה באחרת מיהו צריך לעשות לו דמי', ואם לאו אינה מחוללת ודלא כשמואל, דמ"ד צריך לעשות לו דמי' מדבריהם מפ' יצא לחולי' לאלתר כדשמואל דבטול מקח נמי אין להם וצריך לעשות לו דמים מדבריהם. ולבסוף מסיק אי בעית אימ' דכ"ע אית להו דשמואל ומתני' דתני יצא לחולין לאלתר קאמ' כדשמואל, ובצרי' לעשות לו דמים פליגי דמ"ס דהוי דבר תורה כדמפ' תלמוד' טעמ' דבטול מקח יש להן, מיהו אע"ג דבטול מקח יש להם וצריך להשלים שומתו מן התורה יצא לחולין לאלתר דהואיל ונתפס בפדיונו בקדושה יצא זה לחולי' כדמפ' מז"ה, ומ"ה לכתחילה ודאי אסור לחללו בפחות משיוויו לפי שצרי' להשלים שומתו מן התורה דבטול מקח יש להם ודילמ' פשע ולא משלם, אבל מ"ד צרי' לעשות דמי' מדבריהם סבר דבטול מקח נמי אין להם כדמפ' תלמודא טעמי', ומ"ה לכתחילה נמי יכול לחללו בפחות משוויו ואין צרי' להשלי' אלא מדבריהם שלא יהא ההקדש נפסד, ולפי מה שפי' מתפ' איבעי' אימ' כפתרון מז"ה, וליש' קמ' דאמ' במאי קמפלגי בדשמואל מתפ' כפי' המורה.
<h2>דף עא:</h2>
קטן אע"ג דלית ליה שליחות וכו'. ע' מה שפרשתי בפ' האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"א] דזכין לקטן מן התורה כדיליף לה התם מקרא דכתי' [במדבר ל"ד] נשיא א' נשיא א' למטה תקחו, אבל שליחות לית ליה, ומ"ה בעי למימ' לגבי גוי דאע"ג דלית שליחו' וזכיה מן התורה נמי לא אשכחן ביה, מ"מ רבנן תקינו ליה זכייה דומיא דקטן, ומהדר לא היא דקטן ישראל אתי לכלל שליחות ומ"ה אמרה תורה דאית ליה זכייה שדומה קצת לשליחות, אבל גוי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה כלל מן התורה ולא מדרבנן.
<h2>דף עב.</h2>
וחכמי' או' גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. פי' ואפי' אבק רבית אי' גובה דאע"ג דאם גובה אי' יוצאה בדייני', מ"מ אם לא [גבה] אי' מניחי' אותו לגבות כדפרי' לעי', והכי משמ' נמי ממאי דאמרי' הכא ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, ואע"ג דאבק רבית הוא דהא ר' יוסי מתי' לכתחלה שלא יאמרו בשבי' מעותיו נתגייר זה, ואם היה אסור תורה אין להתיר לו בעבור זה, אלא ודאי דרבנן ואפ"ה קאמ' דלית ליה שמא יאמרו אמ' אינו גובה את הרבית דאי' מניחי' לו לגבות אבק רבית.
אמ' אביי היינו דר' יוסי דאמ' ר' יוסי מודה בשטר שכתבו אי' צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדי'. יש לתמוה בזה דמה הוצרך לומ' היינו דר' יוסי וכי לא היו כאן העדים להעיד על כת' ידן, או שיבואו אחרי' ויעידו על כת' ידן, וא"כ היה המעשה שאי' מי שיעיד על כת' ידן היה לו לפ' דבר זה, ואדרבה הענין משמ' שבזמן אחד היה הכל וחתימ' השטר ידועה היא, ונ"ל לפ' שלא הוצרך לומ' היינו דר' יוסי אלא מפני שאותן העדים עצמן שחתמו על קניית בנו הקטן הם עצמן חתמו על שטרו של זה הלוקח, כההיא דאמרי' [ב"ב מ"ח ע"ב] התם רבא בב"ח אמודעא שקלתא, ואע"פ שאלה העדים מעידים על חתימתן הם אומרים שטר בטל הוא, ולא חתמו בו אלא לפצות המוכר מאונסו לפי' הקדימו וכתבו שטר קניית הקטן תחלה, וכיון ששטר בטל הוא ובאונס נעשה שמא לא נתן לו מעות כלל, שלא ראו מתן מעות בעיניהן לפי' צריכי' אנו להודאתו של מוכר וכיון דהוא מקיימו הוה להו הנהו מעות מלוה בשטר וכר' יוסי.
<h2>דף קיא.</h2>
אמר לך רב תנאי היא דתניא שכר שעות וכו'. הפסקני' פוסקי' הלכה כרב דהלכה כוותי' באיסורי, ולי נר' הלכה כשמואל דסתם מתני' כוותי', ובכל מקום קי"ל [שבת מ"ו ע"א] הלכה כסתם משנה, ואי משום דרב דחי לסתמ' וסבר כתנא דפליג הא אמרי' בכל דוכתא דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, והלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל, ואע"ג דאמרינן ריש פ' אלו טרפות [חולין מ"ג ע"א] אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, מ"מ כך שטת התלמוד בכל מקום כהאי דאמ' ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ובפ' החולץ [יבמות מ"ב ע"ב] אמרי' מחלוקת בברייתא וסתם מתני' הלכה כסתם מתני', (ובפ' החולץ נמי אמרי' בברייתא וסתם מתני' הלכה כסתם מתני') הילכך הכא הלכה כשמואל דקאי כסתם מתני', ומאן דסבר הלכה כסתם משנה קאי כוותיה, ולא אתמ' הלכה כרב באיסורי אלא היכא דפליגי רב ושמואל וליכא מאן דקאי כשמואל.
אחד שכר האדם וא' שכר הבהמה וכו'. פי' אבל שכר קרקע [לא], ומ"ה אמרי' בשלהי פירקי' דלעיל [ק"ב ע"ב] גבי שכירות דבית מי עביד אניש [דפרע] ביומא דמשלם זימניה אי לא, דאי הוה עבר משום דביומו תתן שכרו ודאי פשיטא דעביד דפרע.
<h2>דף קיא:</h2>
ור' יוסי בר יהודה האי לא תלין פעולת שכיר. פי' [הא] דאי בעי לר' יוסי בר יהודה ולא בעי לת"ק דמאחיך, משום דת"ק דמאחיך איכא למימ' דלא גמר שכיר שכיר אלא דריש מאתך כל שפעולתו אתך.
